הילדים רוצים לשחק עם שוש הצבה של הגן, אבל היא נסגרת בתוך השריון. מה היא צריכה? הילדים מנסים, חושבים, ומגלים לבד את הסוד שלה.
נִפָּגֵשׁ בַּסִּפְרוֹן הַבָּא!

עַכְשָׁו תּוֹרְכֶם!
• בּוֹאוּ נְחַפֵּשׂ מָה צָרִיךְ לְשׁוּשׁ: צֵל, מַיִם, וְעוֹד מַשֶּׁהוּ.
• מָחָר, כְּשֶׁרוֹאִים חַיָּה קְטַנָּה, אוֹמְרִים בְּלַחַשׁ: שְׁקֵטִים... וּמְחַכִּים.
פינת ההורה
חבר של חיה קטנה מדבר בשקט, שומר מרחק, נותן לה צל ומים, ומחכה בסבלנות.
שלוש שאלות לשיחה
- מה הילדים ניסו קודם, ומה קרה לשוש?
- איך הילדים הבינו שחם לשוש?
- איך אנחנו מתקרבים לחיה קטנה שמפחדת?
רעיון לבית
משחק "שקטים ומחכים": הילד והורה יושבים על השטיח במרחק של כמה צעדים מחיה מצוירת או צעצוע של צב. סופרים עד עשר בלחש, בלי לזוז, ורואים מה קורה. אחר כך מחליפים תפקידים.
משפט לשבוע: שקטים... ומחכים.


מָה לָמַדְנוּ?
בְּשֶׁקֶט, בְּסַבְלָנוּת, וְעִם צֵל וּמַיִם, שׁוּשׁ בָּאָה.
בַּבֹּקֶר שֶׁלְּמָחֳרָת הַצֵּל וְהַצַּלַּחַת כְּבָר מְחַכִּים. הַיְּלָדִים יוֹשְׁבִים בְּשֶׁקֶט, וְגִיל מְכַסֶּה אֶת הַפֶּה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם. וְשׁוּשׁ בָּאָה אֲלֵיהֶם, צַעַד אַחַר צַעַד.
★שְׁקֵטִים... וְשׁוּשׁ בָּאָה!
שׁוּשׁ נָחָה בַּצֵּל, הָרֹאשׁ בַּחוּץ. „אֵיךְ אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁטּוֹב לָהּ?“ שׁוֹאֶלֶת דִּינָה. „כִּי הָרֹאשׁ שֶׁלָּהּ בַּחוּץ,“ עוֹנֶה אֵלִי.
★שׁוּשׁ בַּצֵּל. טוֹב לָהּ.
שׁוּשׁ הוֹלֶכֶת לְאַט־לְאַט אֶל הַצֵּל וְשׁוֹתָה מֵהַצַּלַּחַת. גִּיל פּוֹתֵחַ פֶּה גָּדוֹל, אֲבָל נוֹי מַנִּיחָה אֶצְבַּע עַל הַשְּׂפָתַיִם, וְגִיל לוֹחֵשׁ.
★שְׁקֵטִים... וּמְחַכִּים.
הַיְּלָדִים יוֹשְׁבִים שְׁלוֹשָׁה צְעָדִים רָחוֹק. אֵין צְעָקוֹת, אֵין רִיצָה. רַק שֶׁקֶט. וּפִתְאֹם... רֹאשׁ קָטָן מַצִּיץ מִן הַשִּׁרְיוֹן.
★שׁוּשׁ מַצִּיצָה!
דִּינָה מוֹזֶגֶת מַיִם לְצַלַּחַת שְׁטוּחָה וְרַחֲבָה. גִּיל וְאֵלִי מַנִּיחִים קֻפְסַת קַרְטוֹן גְּדוֹלָה עַל צִדָּהּ, בַּצֵּל, וְאַף אֶחָד לֹא נוֹגֵעַ בְּשׁוּשׁ.
★שְׁקֵטִים... וּמְחַכִּים.
הַשֶּׁמֶשׁ גְּבוֹהָה וְחַמָּה. טַל מַבִּיטָה בַּשִּׁרְיוֹן וְאוֹמֶרֶת: „אוּלַי חַם לָהּ?“ אֵלִי מַגִּיעַ וּמְסַכֵּם: „אָז צָרִיךְ צֵל וּמַיִם!“
★צֵל וּמַיִם!
הַיְּלָדִים יוֹשְׁבִים עַל הַדֶּשֶׁא, רְחוֹקִים מִשּׁוּשׁ. אֵין צְעָקוֹת וְאֵין רִיצָה. הַשֶּׁמֶשׁ חַמָּה, וְהַשִּׁרְיוֹן עֲדַיִן לֹא זָז.
★עֲדַיִן סְגוּרָה.
נוֹי מִתְכַּדֶּרֶת קְצָת, כְּמוֹ שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּשֶׁרוֹעֲשִׁים. „גַּם אֲנִי נִסְגֶּרֶת כְּשֶׁצּוֹעֲקִים,“ הִיא לוֹחֶשֶׁת. „שׁוּשׁ רוֹצָה שֶׁקֶט.“
★שְׁקֵטִים... וּמְחַכִּים.
הַגַּנֶּנֶת דִּינָה מִתְכּוֹפֶפֶת עַד הַגֹּבַהּ שֶׁל הַיְּלָדִים וְשׁוֹאֶלֶת: „מָה שׁוּשׁ צְרִיכָה כְּשֶׁרוֹעֵשׁ וְחַם?“ הַיְּלָדִים שׁוֹתְקִים וְחוֹשְׁבִים.
★מָה שׁוּשׁ צְרִיכָה?
טַל וְנוֹי מִתְכּוֹפְפוֹת קָרוֹב־קָרוֹב. „שׁוּשׁ, שׁוּשׁ, שׁוּשׁ!“ קוֹרְאוֹת שְׁתֵּיהֶן. הַצֵּל שֶׁלָּהֶן נוֹפֵל עַל הַשִּׁרְיוֹן, וְהוּא עֲדַיִן סָגוּר.
★לֹא עוֹזֵר.
גִּיל עוֹצֵר כַּמָּה צְעָדִים מִמֶּנָּה וְקוֹרֵא בְּקוֹל: „שׁוּשׁ! בּוֹאִי נָרוּץ!“ הַשִּׁרְיוֹן לֹא זָז. שׁוּשׁ נִכְנֶסֶת עוֹד יוֹתֵר עָמֹק.
★אוֹי, הִיא נִסְגֶּרֶת!
בַּבֹּקֶר הַיְּלָדִים רָצִים אֶל הֶחָצֵר. כֻּלָּם רוֹצִים לְשַׂחֵק עִם שׁוּשׁ הַצָּבָה. אֲבָל עַל הַדֶּשֶׁא רוֹאִים רַק שִׁרְיוֹן אֶחָד, סָגוּר.
★שׁוּשׁ, אֵיפֹה אַתְּ?

לִפְנֵי שֶׁקּוֹרְאִים
קוֹרְאִים יַחַד אֶת הַמִּלִּים הַחֲדָשׁוֹת:
הַסּוֹד שֶׁל שׁוּשׁ
שׁוּשׁ